<h1>ראבי"ה סימן תתמ"א</h1>
<h2>דף יד:</h2>
כל אילו שאמרו מותרין לגלח [במועד מותרין לגלח] בימי אבלו. ואינו נוהג אבילות בימי הרגל, ואבל אסור בתספורת [וחייב בעטיפת] הראש ואסור להניח תפילין אבל בציצית ובשאר מצות חייב ואסור בדברי תורה וגם בשאילת שלום ובתכבוסת, וחייב בקריעה ובכפיית המטה ואסור בעשיית מלאכה וברחיצה ובנעילת הסנדל, [בנעילת הסנדל] לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר הא כיצד יצא לדרך [נועל] נכנס לעיר חולץ. ובהלכות תענית הרחבתי לפרש, גם שם הרחבתי ופירשתי דיני רחיצת חמין וצונן ורחיצת כל גופו ורחיצת פניו ידיו ורגליו.
<h2>דף טו.</h2>
ירושלמי [ה"ה] אסור להניח תפילין בראשו דכתיב [יחזקאל כ"ד] פארך חבוש עליך אילו תפילין. וכן בגמרא דידן [ו]סיים בירושלמי יש אומר זה הגיהוץ.
<h2>דף יח.</h2>
פסק רבינו אלפסי קיימא לן כשמואל דלא שנא צפורנים דיד ולא שנא צפורנים דרגל כולהו שרי. ומיהו הני מילי בשניו אבל בכגנוסטרי אסור וחזינן למקצת רבוותא דאמרי דוקא בתוך שלשים יום, אבל בתוך שבעה אסור. ואנן לא סבירא לן הכי אלא אפילו בתוך שבעה שרי והני מילי בימי אבלו אבל במועד בכגנוסטרי שרי. [ואיכא מאן דאמר דבמועד נמי בגנוסטרי אסור]. ואינהו מייתי ראיה מהא דאמר רב שמן בר אבא הוי קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד ושקליה לטופר[יה] בשיניה וכו' מדקאמר בשיניה מכלל דבכגנוסטרי אסור. ואנן לא סבירא לן הכי דאי סלקא דעתך דבגנוסטרי אסור מדאמר שמע מינה תלת הוה ליה למימר שמע מינה ארבעה ונימני ליה בהדייהו אלא שמע מינה דבגנוסטרי מותר והאי דנקט בשיניה משום דבגנוסטרא לא שכיחי התם בבי מדרשא ולהכי איצטריך להזכיר בי מדרשא כי היכי דלא תגמור מיניה דבגנוסטרא אסור. אבל בהלכות גדולות כתב והילכתא בגנוסטרא אסור בימי אבלו, אחר שבעה בגנוסטרא נמי מותר. ולגבי שפה נמי פסק בשבעת ימי אבלו אסור לגלח ותו לא אסור. [ירושלמי] [ה"א] רב אמר שפם כנטילת צפורנים לכל דבר, א"ר ירמיה ובלבד בנוטות, נראה לי דהכי פרושא שגדולים השערות ונוטות לפיו וכי האי גוונא הוא דשרי מזוית לזוית והיינו דאמרינן בשפה המעכבת, ובהלכות גדולות גרסינן שפה מזוית לזוית הנחה כל שהיא ומעכבת אמר רב אמי ובשפה נמי כל המעכבת, ונראה לי דהיינו בנוטות, והנחה פירשתי לעיל בריש פירקין. תנו רבנן שלשה דברים נאמר בצפורנים הקוברן צדיק שורפן חסיד זרקן רשע וטעמא שמא תעבור עליהם אשה ותפיל, וכל היכי דלא שכיחי איתתא לא חיישינן וזרק להו, ואי משתני מדוכתייהו לא חיישינן.
<h2>דף יט.</h2>
והלכה דימים וגם גזירות בטלו שאם לא גילח ערב הרגל לא שנא שוגג לא שנא מזיד מותר לגלח אחר הרגל וכן בגזירת שבעה. והא דאמרינן [לקמן כ"ד ע"ב] יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום ומשלים עד שלשים יום אף על פי שהוא שמונה יום קודם שמיני עצרת ובטלה גזירת ל', ההוא סבר דגזירות לא בטלו ובהא לא קיימא לן כוותיה. ובבית אבא מורי אמר לי בשם רבותי שברינשבורק דנפקא מיניה לענין לעשותם כשמועה רחוקה, ורבינו זקיני פליג עלוייהו. ומכל מקום רבותינו סמכו על זה הפירוש ועשו כן הלכה למעשה, וכן מצאתי בשם רבינו יב"א.
<h2>דף יט:</h2>
[הקובר את מתו] שמונה ימים קודם הרגל ובטלה ממנו גזירת שלשים שהוא גילוח וגיהוץ, ואם קברו שבעה ימים קודם הרגל שחל שביעי שלו להיות בערב הרגל בהא קיימא לן כאבא שאול, דאמר מקצת היום ככולו ועולה לכאן ולכאן, והוי כאילו שמונה ימים הוא קודם לרגל בטלה הימנו גם מצות שלשים שהוא גילוח וגיהוץ ומותר לגלח ולהחליף לבנים וכל שכן לנו דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, אבל אי חל אפילו ששי שלו בערב הרגל [הוה ליה כדין יום אחד ושעה אחת שפירשתי ואם חל שמיני כולו להיות בשבת ערב הרגל] מותר לגלח בערב שבת כיון שלא אפשר לגלח בשבת וכל שכן אם עברו יותר, והוא הדין להחליף לבנים, ובהא אפילו רבנן מודו לאבא שאול דמקצת היום ככלו בין ביום שביעי ובין ביום שלשים, דאמר רב נחמן הלכה כדברי המיקל באבל, ואמרינן כמאן אזלא הא דאמר רב [עמרם] אמר רב אבל כיון שעומדים מנחמים מאצלו מותר ברחיצה מיד כמאן כאבא שאול. וראיתי רבינו זקיני מ"כ שכתב דזמן עמידת מנחמים מאצלו היינו כשהתפללו עם האבל מנחה כבר ואז יכול לרחוץ אפילו בחמין ולהחליף בגדים אבל לא מגוהצין דגזירת שלשים לא בטלה אבל לרחוץ מותר כיון שעמדו מנחמים ביום שביעי מאצלו כאבא שאול דאמר מקצת היום ככלו ואמר רב הונא הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב דבכל ימי אבילות לא אמרינן מקצת היום ככלו בר מיום שביעי דאבילות הילכך נראה לי דאין לו לרחוץ עד שתעבור המנחה שעמדו המנחמים מאצלו וכלה אבילותו. עד כאן יסודו. וראיתי ניהוג שאפילו כשהיה חל שמנה ימים ויותר משמנה להיות בערב הרגל שלא היו רוחצים עד עת תפילת המנחה מפני שנהגו בזמן הזה בדין רחיצות גזירת שלשים דגזרו הראשונים משום גילוח וגיהוץ, ויש שהיו מתירין ואמרו אם נהגו בכל ימות השנה בערב הרגל נתיר לרחוץ ולהחליף אפילו קודם חצות, ואפילו קודם שמנה רק שיזהר מגילוח וגיהוץ, ואם הוא שמנה ויותר משמנה קודם לרגל אז היו מותרים בהשכמה לרחוץ ולגלח ולהחליף. ולי נראה כניהוג הראשונים להמתין עד הערב ואפילו כשחל שמיני או יותר להיות בערב הרגל, ולא מטעמיה דרבינו זקיני מ"כ, שפירש עמדו מנחמים מאצלו היינו אחר תפלת המנחה, דלדבריו היכי אתי כאבא שאול דאמר מקצת היום ככלו, הלא כל היום עבר. וגם [מה] שכתב אבל לא מגוהצין ליתא, דהא שביעי עולה לכאן ולכאן והוו שמונה קודם הרגל ובטלה הימנו גזירת שלשים. ודבריו סותרים זה את זה, שכתב שאסור ברחיצה עד הערב היכי שקודם שבעה הוא, אבל בשביעי משמע שא"צ להמתין עד הערב. [ואית דמפרשי ערב לילה וצריך להמתין עד הערב] בלילה ולהשתטף בחמין שהוחמו מערב יום טוב, ולישנא [נמי] משמע הכי דעד לערב היינו לאורתא. וכן פירש בהלכות גדולות עד הערב עד דעייל רגל, ולאו דוקא שלישי אלא אפילו חדא שעתא, ואפילו שיתא יומא, אבל שביעי ודאי מקצת היום ככולו. [עד הערב דקאמר היינו עד לאורתא], כדתנן [ברכות כ"ו ע"א] תפלת המנחה עד הערב, וכי מעיינית בה היינו עד לאורתא. ולפי דרך האמת נראה בעיני דעמדו מנחמים מאצלו היינו בהתחלתו של יום שביעי בשעה אחת או בשלש שעות ולא מיירי בערב הרגל והיינו כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו, ומותר מיד ברחיצה שהוא מגזירת שבעה, וקודם שעברו שבעה ימים, אם הגיע ערב הרגל ואף על גב דבטלה הימנו גזירת שבעה כדקיימא לן אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת אסור ברחיצה עד הערב, (עד) שירחץ מבעוד יום אחרי תפלת מנחה, ושלישי דנקיט רב הונא אמתניתין קאי, דקתני שלשה יום קודם לרגל בטלה הימנו גזירת שבעה ולא קיימא לן הכי אלא אפילו שעה אחת. (ואית דמפרשי ערב לילה) וצריך לפרש עד ולא עד בכלל שירחוץ קודם הלילה. ואנן דנהגינן ברחיצה גזירת שלשים ודברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם [רחיצה] לדידן כגילוח וגיהוץ, ואפילו עברו שמונה ימים ויותר צריך להמתין ברחיצה בגילוח וגיהוץ נמי עד הערב כדפרישית, דגמרינן להאי דינא מרחיצה, דבימי חכמים היתה מגזירת שבעה וקודם שבעה אסור עד הערב, והכי נמי בדברים שהם גזירת שלשים, כי אתי רגל קודם שלשים אסור עד הערב כדפרישית. והדין נותן, כיון שלא התירו אלא מפני כבוד הרגל צריך להמתין עד סמוך ללילה אחר המנחה, שאז ניכר ממש שמפני הרגל הותר לו. ואף על גב דשאר כל אדם רוחצין בהשכמה לכבוד הרגל ותו אמרינן [ט"ו ע"ב] בחמישי מותרין מפני כבוד השבת וחיישינן לטירדא ולא מאחרינן, הני מילי שאר אינשי אבל [אבל] שאסור לו אם לא מפני כבוד הרגל, צריך להמתין עד הערב. וכן ראיתי נוהג אבא מורי מ"כ ולא זכיתי לדון לפניו, אבל עתה נתיישבתי בדבר והניהוג יפה וכשר. וראיה לדברי דגרסינן בפרק קמא דנזיר [ה' ע"א] רבי יוסי אומר מגלח מערב שבת לערב שבת, ואנזיר עולם קאי, ואמרינן מאי (בינייהו) איכא ביניה לשאר אחוהי יום טוב שחל להיות באמצע השבת דאחוהי מגלחין, ואיהו לא מגלח, אי נמי לגלוחי מצפרא [דמעלי שבתא אחוהי מגלחין איהו לא מגלח] עד פניא, אלמא אף על גב שהשאר מגלחין אפילו בהשכמה לכבוד השבת, הנזיר עולם שלא הותר לו אלא מפני השבת ותו איסור בדבר צריך להמתין עד הערב, הכי נמי לגבי אבל כדפרישית. ומיהו אע"ג דנהוג [ב]רחיצה (מ)גזירת שלשים, מיהו כשחל רגל בתוך שבעה לא מחמרינן כולי האי, ושרי לרחוץ סמוך לערב, ובלבד שלא [יגלח], ומותר [להחליף אפילו מגוהצין], דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם. ובתשובות מצאתי דהרב רבי שמואל הלוי עמד מאבילותו ערב יום טוב מבעוד יום ולא התפללו שם מנחה, מפני שיום טוב מפסיק ומבטל גזירת שבעה ושלשים, וכשם שמבטל גזירת שלשים ורוחץ מבעוד יום אם רוצה, כך מבטל גזירת שבעה ועומד מאבילותו מבעוד יום. וכן העיד מפי אביו הגאון רבינו יצחק הלוי. ולפי דעתי לא דמי, כדפרישית. ותו רחיצה אינה מגזירת שלשים אך מגזירת שבעה. וזקיני נמי כתב דלא נהירא ליה.
<h2>דף כ.</h2>
הקובר מתו ביום טוב אחרון או ביום שני דעצרת מונה ששה אחר הרגל דיום המיתה עולה לו מן המנין ואף על גב דלא נהיג ביה אבילות דדאורייתא הוא דכתיב [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום וכתיב [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר ויום טוב שני דרבנן ואתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים שהוא מדרבנן. ואמר מר יהודאי גאון היכי דשכיב ליה שכבא ביום טוב שני או ביום טוב ראשון של שני ימים טובים האחרונים לא נהיג אבילות עד דנפקי כולהו יומא טבא אבל יומא בתראי מדרבנן הוא מסלק סליק ליה לענין שבעה [ימי אבלו ואבילות לא נהיג ביה כלל אבל שכיב ליה שכבא ביום טוב האחרון של יום טוב נוהג וסליק למנין שבעה] דכתיב ואחריתה כיום מר והוא מדאורייתא ויום טוב אחרון ספיקא דרבנן ואתי עשה דיחיד וחייל על עשה ספיקא דרבים. וכן פסק רבינו אלפסי ושאר גאונים, ולא נהירא לי. וגם בספר הדינין של רבי יהודה הכהן פליג עילויה ואומר דלעולם נקיט שבעה בתר הרגל. אבל לשלשים סליק ממניינא, דכי תנן [י"ט ע"א] הרגלים מפסיקים ואינן עולין הני מילי למנין שבעה וכשקברו ברגל, אבל למנין שלשים עולין ימי הרגל שקברו בו וכל שכן אם קברו (בתוך הרגל או) קודם לרגל [ד]הא מצות שלשים נוהגת ברגל, שהרי אינו מגלח, אבל מצות שבעה לא נהיג כלל. והשבת עולה ואינה מפסקת. ובאתי לחזור הדברים כי כן הלכה למעשה שאם קברו קודם הרגל אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת או אפילו לא קברו הישראלים שהיו דואגים פן לא יספיקו לקברו לפני כניסת הרגל ומסרו את המת לגוים לקברו או ששגרוהו לעיר אחרת לקברו, ונכסו מעיני המת [ונהגו] אבילות שעה אחת קודם לרגל בטלה ממנו גזרת שבעה, שהיא רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה וכפיפת המטה ואסור במלאכה ובתספורת וחייב בקריעה מעומד ובעטיפת הראש עד השפם ואינו מניח תפילין ביום הראשון ומיום ראשון ואילך מניח, וכיון שהניח אפילו באו פנים חדשות אינו חולץ, ואסור בשאילת שלום וגם בדברי תורה. ושבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו, שניה יוצא ואינו יושב במקומו. ובירושלמי [ה"ה] גרסינן [בשבת ראשונה] הולך לביה"כ ואינו יושב במקומו וכו' בשלישי יושב במקומו ואינו מדבר, ברביעי הרי הוא ככל הארץ קצרו שלדבר כל מצות שבעה בטילה הימנו.
וכל שמועה ששמע בתוך שלשים לקבורה הוי שמועה קרובה ונוהג שבעה ושלשים. ואם שמע לאחר שלשים יום הוי שמועה רחוקה וחולץ מנעליו ואינו נוהג אבילות אלא שעה קטנה ומותר לרחוץ מיד ולגלח, ואפילו על אביו ואמו, ואם שמע ביום ל', פסק בהלכות גדולות שנוהג שבעה ושלשים דהוי כמו יום עשרים ותשעה, וכן פסק רבינו אלפסי וכתב אית מרברבתא דאמרי דהוי כיום ל"א והוי שמועה רחוקה ואיתלו בהא דאמרינן בפרק יש בכור [מ"ט ע"א] אמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו דמי דאמר [שמואל] הלכה כדברי המקל באבל וגמרינן מיניה ליום שמועה, וכן פירש רבינו חננאל, וליתא, דלענין נפל קאמר, וכן פירש רש"י דתניא [שבת קל"ה ע"ב] רבן שמעון בן גמליאל אמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, וקאמר רב אשי שאם מת ביום שלשים חשוב כנפל דהוי כמו עשרים ותשעה והיינו קולא. ותו שלשים ואחד יום היינו לאחריו. והא דאמרינן דבעי שלשים יום לאפוקי מתורת נפל היינו בדלא כלו לו חדשיו, אבל אם קים ליה דכלו לו חדשיו מחייב להתאבל עליו כדאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה [קל"ו ע"א]. ורבינו שלמה השיב בתשובתו שאפילו מנת האם [תשעה חדשים] מיום טבילתה תלינן דיומא סמוך לווסתה נתעברה אי נמי שינת ווסתה והוי ספק. ואם נולדו תאומים דקיימא לן [נדה כ"ז ע"א] טיפה אחת היא ונחלקה לשנים ומת האחד בתוך שלשים יום והשני חי לאחר שלשים יום והנה הוא מוכיח על השני שמת שכלו לו חדשיו נחלקו רבותיי אי נקיט שבעה ושלשים או לא, ומסתברא דלא נקיט שבעה ושלשים. וגם רבותיי [הזקינים] שבשפירא השיבו דאינו חייב להתאבל עליו, דאיכא למיתלי ולומר שחצי הטפה נקלטה לאלתר והיא נגמרה לפני מלאות הלידה וחצי הטפה השניה לא נקלטה אלא עד יום שני או שלישי ויולדת לתשעה יולדת למקוטעין וכשנכנס יום אחד בחודש התשיעי זה שקיים יש לומר שנגמרה צורתו לתשעה לפיכך הוא קיים ואותו שמת ביום לידתו אי נמי תוך שלשים עדיין לא שלמו ימי עבורו ששמא גם הוא היה [עומד] ליגמר לתשעה ומספר ימי עיבורו לא נתמלאו והרי הוא נפל, דתלינן להקל ופקע אבילות. ואם נפשך לומר ולהשיב נהי דהוולד פעמים שיהא אחר חבירו, הטפה מנין לנו ששהה, הא ליכא לספוקי שלא תקלוט הטפה אלא תוך שלשה יום [ד]כל זרע שלא קלט תוך שלשה ימים, שוב אינו קולט, יש להשיב הואיל ויש אשה שיולדת לרע"א או לרע"ב או לרע"ג יום, והם בשביל קליטת הזרע ששוהה פעמים, והואיל וכן בחלוקת הטפה נמי יש לתלות דהאחת נקלטת לרע"א והשנית לרע"ג. ועל זה לא [הוזקקנו] לדון אפילו אם היה לו להתאבל לאחר שלשים יום אי הוה חשיב כמו שמועה רחוקה שאינו נוהגת אלא יום אחד, או דילמא לא דמי דהתם לא שמע עד לאחר שלשים יום, אבל הכא הלא ידע במותו. ובפרק ואלו מגלחין בירושלמי [ה"ה] ובאבל רבתי [פ"ב הי"ב] תני נמי מי שגררתו חיה מאימתי מונים [משנתיאשו מלבקש מצאוהו איברים איברים מונין לו] משמצאו ראשו ורובו דנראה לנו שאין צריך להתאבל מטעם שפירשנו.
<h2>דף כ:</h2>
אמר רבי יוסי בר אבין שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצאי (ב)שבת נעשית רחוקה, עולה לו, ואינה נוהגת אלא יום אחד [וכן אם שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינה נוהגת אלא יום אחד]. ואשמועה רחוקה אינו קורע והילכתא כרבי מני, וכן פסק רבינו אלפסי, וכן נראה לי דהא ברייתא מסייע ליה. והני מילי בחמשה מתי מצוה אבל (לא) על אביו ועל אמו חייב מפני כבודם. ואשמועה קרובה קורע על כל המתים. ומי שאין לו חלוק ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע, במה דברים אמורים על מתי מצוה, אבל על אביו קורע והולך, ואם תכפוהו אבליו והכביד שערו עליו מגלח בתער ולא במספרים, ומכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול.
ואם באתה לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המנין וקורע במוצאי שבת. וכגון שלא נעשה רחוקה למוצאי שבת.
גרסינן בפרק קמא דכתובות [ד' ע"א] הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ופתו אפויה ומת אביו של החתן או אמה של הכלה מכניסים את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה [לחופה] ובועל בעילת מצוה [ופורש] ותו [לא חיילא אבילות] לגבייהו [כ]ברגל, וקוברים את המת ונוהגין שבעה ימי המשתה ואחר כך נוהגין שבעה ימי אבילות, ומיהו כל שבעה ימי משתה ושבעה ימי אבילות הוא ישן בין אנשים והיא ישינה בין הנשים דדברים שבצנעה נוהג בשבת וגם ברגל, ודוקא אביו של חתן ואמה של הכלה דליכא דטרח קמייהו, אבל איפכא לא. כתב בהלכות גדולות הני מילי לאביו ולאמו אבל לשאר מתי מצוה לא, כגון אחיו ואחותו, מכניסין אותן לחדר והחתן והכלה נכנסין לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואחר כך נוהג שבעה ימים אבילות ושוב נוהג שבעת ימי המשתה וחושב מימי האבילות למישלם שלשים, ובאותן שבעה ימים הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין נשים. ואינו נראה לי דאם מותר לבעול בעילת מצוה אם כן היה רג(י)ל [לגביה] והיה נוהג ימי המשתה ושוב שבעה ימי אבילות, ותו היא גופא מנא לן דמכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה הא אמרינן אבל איפכא לא ואם כן יקברוהו לאלתר ואסור עד שלשים יום לעשות נשואין. ואם לא קיים פריה ורביה אם מותרים בתוך שלשים יום דבר זה פירש אבא מורי ורבי בתשובותיו. ואפילו אם טבחו טבוח חילקו חכמים בין נתן מים על גבי בשר ללא נתן. ואין מונעין תכשיטין מהכלה כל שלשים יום.
תנו רבנן כל האמור בפרשת כהנים כהן מטמא להם (ו)אבל מתאבל עליהם. ובפרק הבא על יבמתו [ס' ע"א] אמרינן דכהן מטמא לאחותו ארוסה בתולה ובוגרת וגם למוכת עץ ואינו מטמא לאחותו שהיא אנוסה ומפותה, וכן מטמא לאביו ולאמו ולאחיו ולאחותו הבתולה ולבנו ולבתו, הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. יש ספרים שכתוב בהם אחותו נשואה מאביו ומאמו, פירוש אביו ואמו הוא ואחותו משני צדדים, אבל מאמו גרידא לא, ואפילו אי גרסינן בין מאביו ובין מאמו יש לפרש כן. וכן ראיתי את אבא מורי רבינו יואל ברבי יצחק הלוי כשנפטרה אחותו מרת מרים שהיתה אחותו נשואה מאמו שלא נתאבל עליה והלך בו ביום לרחוץ [לא מפני שהיה צריך לכך אלא להורות] הלכה לתלמידים, ובשכבר [הימים] שאל על זאת מחמיו זקיני רבינו אבן העזר. וזאת תשובתו כל ימי ראיתי מתאבלים על אחותם נשואה אפילו מאמו גרידא ולא שמעתי אדם מקנטר, ועיינתי בהלכות גדולות ובהלכות קטועות ובספר [והזהיר] ומצאתי כולם בלשון אחד הוסיפו עליהם אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו ובין מאמו ומתאבל אדם [ע]ם אשתו וכו' עד וכהן מתאבל בין על אחותו בתולה ובין על אחותו נשואה בין מאביו [בין מאמו] ואינו מטמא אלא לאחותו בתולה מאמו וכיון שכהן מתאבל על אחותו מאמו הוא הדין ישראל. ומעתה יש לפרש הברייתא כך הוסיפו עליהם אחיו ואחותו בתולה מאמו דאחיו ואחותו דקרא [כהן] מטמא להם [דומיא דבנו] הראוי ליורשו, והוא אחיו [ואחותו מאביו] ואחותו נשואה מאביו הוסיפו דבקרא לא כתיב [אלא] בתולה לענין [טומאה]. ואגב דהוסיפו אחותו נשואה מאביו, הוסיפו נמי אחותו נשואה מאמו שלא תחלוק באחיה [לענין אבילות] דלא ליטעי ולימרו מאי שנא [הא מהא] ואי לא הא לא קיימא הא. וקיימא לן כחכמים דאמרי כל שמתאבל עליו מתאבל עמו, והני מילי בפניו, כדאמר ליה רב [ל]חייא (ל)בריה באפה נהוג אבילותא. ומתאבל אדם עם אשתו לכבודה, ודווקא על חמיו ועל חמותו ולא בשאר קרוביה, ואינו רשאי לכופה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, וכן היא מתאבלת (על) [עם] בעלה, וכן עם אביו ועם אמו ועם אחיו ואחותו, ובפניהם דוקא, אבל לא שלא בפניהם. וראיתי כתוב בתשובות שהורה רבינו שמואל בן רבינו יהודה כהן משום אביו לישב באבילות על זקנים, אבל הזקן לא ישב באבילות על בני בנים שהם חייבים בכבודו, וזה טעמא תחת אבותיך יהיו בניך וגו'. וחבריו משיבים ההוא בברכה כתיב כדאיתא בפרק מי שמת [בבבא בתרא קנ"ט ע"ב], ועוד הביא ראיה מהך דכל המתאבלין עליו מתאבלים עמו, והם משיבין (והן) אין הלכה כך. וגם רבינו יהודה הכהן (משום) אביו רצה להושיב רבי משולם על זקינו רבי יקותיאל באבילות ולא הניחו רבינו רבי אליעזר הגדול ושאר חכמים. ואני לא ידעתי במאי פליגי, אי בפניו חייב להתאבל ואי שלא בפניו אינו חייב להתאבל כדפרישית, ואין חילוק בין זקנים לשאר.
<h2>דף כא.</h2>
[ובתפלה] ובברכת המזון אבלים מן המנין ואפילו ביום ראשון אבל ברחבה לא, ואי איכא פנים חדשות הוי ברכת רחבה כל שבעה כדאיתא בכתובות [ח' ע"ב]. אמר מר יהודאי גאון אין מברכין ברכת אבלים בשבת דכיון דמברכין בשלשה או בעשרה לאו מילי דצינעא נינהו ואית דפליגי עליה ואמרו דהוי מדברים שבצינעא. ומי שאין לו מברכים מברך הוא לעצמו. ולקמן אבאר את הדבר הזה טפי.
ואבל אסור בדברי תורה, ואם רבים צריכין לו, [פירש רש"י] כגון נשיא (פרש"י), נכנס לבית המדרש ודורש, כעובדא דרבי שדרש כל היום כולו. נראה לי שאפילו אינו נשיא כעובדא דרבי יהודה בר אילעאי וכעובדא דרבה בר בר חנה והם לא היו נשיאים, ואסור לו להעמיד מתורגמן, אלא הוא לוחש ליושב אצלו, ואותו ילחוש למתורגמן, וכל שכן שאינו רשאי (לו) בעצמו לדרוש ברבים. והוא דורש כל היום כולו הוא לוחש לאחד ואותו לוחש למתורגמן והמתורגמן משמיע לרבים. וראיתי את רבותי כשהיו אבלים (כ)שהיו עוסקים בהילכות אבל כדאמרינן בפרק בתרא דתענית [ל' ע"א] תנו רבנן כל מצות שנוהגין באבל נוהגין בתשעה באב אסור ברחיצה וכו' עד ואסור לקרות בתורה וכו' אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל [לקרות] ושונה במקום שאינו רגיל לשנות וקורא [בקינות] באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, פירוש שאין בה[ם] שמחת הלב. וסעד מצאתי בירושלמי [ה"ה] דקתני הכא גבי אבילות אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל לשנות אלמא דכל מילתייהו מדמינן להו לרישא להחמיר וגם לסיפא להקל.
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אסור בעשיית מלאכה, מכאן ואילך עושה בצינעא בתוך ביתו. ובירושלמי [ה"ה] תבא מאירה לשכניו שהצריכו אותו לכך. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה משלשה ואילך אם היא אבילה ולעיל בפרק מי שהפך [י"א ע"ב] לגבי אבל תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר היו זיתיו הפוכין [ו]אין שם אומן אלא הוא [וכו'] הרי זה יעשה בצינעא, יותר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל אם היה ספר או בלן של רבים והגיע (עד) [עת] הרגל ואין שם אומן אלא הוא הרי זה יעשה בצינעא. ורש"י לא גרס בצינעא. האריסין והחכירין והקבלנין הרי אילו יעשו על ידי אחרים, [החמרין] הגמלין והספנין הרי אילו לא יעשו. היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו, שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה. ואם היתה מלאכת אחרים בידו, לא שנא קיבולת ולא שנא שאינו קיבולת לא יעשה, היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה לו, שלא יאמרו הוא בעצמו מסייע לו, בבית אחרים יעשה. ונראה דאפילו לגוי אין לו להניח לעשות בביתו, ולדברי המפרש הך דאמר שמואל [י"ב ע"א] מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר דבחולו של מועד מיירי מדקאמר לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים דלא שכיחי [אינשי] דאזלי, משמע דבשעת [אבלו] עושה המלאכה. והא דאמרינן דבבית אחרים מותר, במפורסמת שהוא של האבל. ואם יש לו שותפות עם אחר משום פסידא דחבריה כעובדא דמר בריה דרב אחא. ואם הוא אדם חשוב יחלוק השותפות. וכל דבר האבד שרי (ליה) למיעבד לאבל.
תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים. ומכאן ראיה שכשהולך האבל עם שאר מתים לבית הקברות שיש לו לעמוד אצל האבילים בשעת צידוק הדין. ויש אומרים [ששני] ימים הראשונים אינו הולך לבית הקברות ללות את המת. כך כתב רבינו זקיני, ולא נהירא. ונהגו נמי שבליל תשעה באב הולכים לבית הכנסת וכן למחר עד גמר קינות ושוב הולך לביתו.
ומסקנא דהילכתא אבל אסור בשאילת שלום שלשת ימים הראשונים והני מילי לשאול בשלום יחיד אבל לרבים משום כבודם כשבאים להספיד או לנחמו ונפטרים אומר להם לכו לבתיכם לשלום ושכרכם כפול ומשלשה ועד ששה משיב לשאינם יודעים באבלו ואינו שואל מכאן ואילך משיב ושואל אל בני אדם שאינם יודעים שהוא אבל ושואל לאחרים שהם שרויין בשלום אבל אחרים אינם שואלים בשלומו עד שלשים יום אם הם יודעים באבלו שהוא אינו שרוי בשלום והני מילי לחמשה מתי מצוה אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו עד שנים עשר חודש. ונראה לי דאם יודע שהוא אבל ושואל בשלומו מפני שאינו יודע ההלכה אי נמי ששכח שהוא אבל משיב לו, אבל בשלשת ימים הראשונים מודיע להו ולא מהדר להו, אבל לבתר שלשה לא צריך לאודיענהו ומשיב, ומיהו אינו שואל עד לאחר שבעה והאי דנקט לבתר שלשה משיב לא [היה] צריך אלא אגב שואל נקט משיב. ירושלמי [פרק היה קורא] [ה"ז] תנא מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלים ובדרום נוהגים להיות שואלים, רבי הושיעיא רבה הוי אזיל לחד אתרא וחמא אבלייא בשבתא ושאל בהון אמר לון אני איני יודע מנהג מקומכם אבל שלום עליכם כמנהג ארצינו וכמנהג מקומינו, ומסיק שבא להודיענו שאין אבילות בשבת הדא היא דתימא [משלי י'] ברכת ה' היא תעשיר זו שבת דכתיב [בראשית ב'] ויברך אלהים את יום השביעי וגו' ולא יוסיף עצב בה שאין בה אבילות כמה דאת אמר [ש"ב י"ט] נעצב המלך על בנו ולעיל כתיב נמי שבשבת פורס אבל ונותן לאחרים.
(אבל) [ו]אם בא האבל אפילו ביום השביעי ממקום קרוב שהוא מהלך יום אחד עשרה פרסאות מונה עמהם דהלכה כרבי שמעון. ורבינו זקיני כתב הני מילי שבא קודם שעמדו מנחמים שהתפללו ונהג עמהם שעה אחת אבילות אז מונה עמהם ועומד מאבילותו מיד עמהם, אבל אם בא לאחר שהתפללו ביום השביעי עם האבל מונה לעצמו. ותשובתו אכתוב בסוף המסכתא. ומה שתלה רבינו זקיני (קודם) שעמדו מנחמים בתפלה [הוא] מה שהוא נוהג בזמן הזה שלאחר תפלת יום שביעי יוצא האבל והולך לעשות צרכיו ככל אדם. אמר רבא לבני מחוזא אתון (הלא) [דלא] נפקיתו בתר ערסא כי אפכיתו מבי בבא אבולא אתחילו מני.
<h2>דף כב.</h2>
על כל המתים [מדחה מטתו] הרי זה משובח, פירוש ממהר וקוברו, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. [היה] ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפים על מטתו הרי זה משובח שאינו עושה אלא לכבודם. ומיהו סימן טוב למת הזילוף כדאיתא בפרק נגמר הדין [מ"ז ע"א]. ואמרינן התם אף על פי שאין מלינין את המת מלינין לכבודו לשמע עליו עיירות ולהביא לו מקוננות ארון ותכריכין, אינו עובר עליו שכל זה אינו עושה אלא לכבודו של מת. על כל המתים רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט [ע"ב] על אביו ועל אמו [ממעט. על כל המתים רצה חולץ רצה אינו חולץ על אביו ועל אמו חולץ], חולץ פירוש חליצת כתף. ויש מפרשים חליצת מנעליו לילך יחף לבית הקברות. ורבינו יצחק ברבי יהודה כשמתה אשתו צוה לבניו לעשות כן לילך אחרי אמם מבית[ם] יחף קודם שקברוה וגם אחרי שקברוה לחזור יחף לביתם. על כל המתים מספר לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חבריו. ירושלמי [פ"ג ה"ח] כל דבר שתלוי בשבעה ימים ושלשים (אחר) הרגל מפסיקו ברם הכא עד שיגערו בו חביריו [ותו מסיים התם על כל המתים כולם אסור לילך [בסחורה] עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו ויאמרו לו צא עמנו]. תני באבל רבתי [פ"ז] כל שלשים יום אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו, והאשה מותרת בנטילת שער אחר שבעה. על כל המתים נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום ועל אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש. ונראה לי דהוא הדין אם השנה מעוברת מדלא נקט שנה. ולא שנא לשמחת נשואין, ולא שנא לשמחת מריעות של אריסותא שהיא מתחילה והוא כעין הלואה, אבל לפורענא שפורע מה שסועד כבר עמו מותר ליכנס לאלתר שמחוייב הוא לפרוע. ומיהו לשמחת הברכה נכנס לאחר [שבעה ימים], לא שנא ברכות נישואין ולא שנא ברכת אירוסין, ועוד נראה לי שאין אסור ליכנס לבית השמחה עד שלשים יום או לשנים עשר חדש או לסעודת שמחה של אירוסין ונישואין [אלא במקום] שיש שם ריקוד ושחוק אבל לברכה שאין דרך ריקוד בארצינו באותה שעה, אי נמי לשאר סעודת מצוה כגון שבוע הבן וסיום מסכתא מותר. דגרסינן בירושלמי [שם] על כל המתים כולם אסור לילך לסעודת שמחה עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שנים עשר חודש אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש מותר. (ותו מסיים התם, על כל המתים כולם אסור לילך [בסחורה] עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו צא עמנו), וקרוב הדבר בעיני שלאחר אבילות שבעה היה מותר בכהאי גונא. ותדע דבסעודה מיירי דהא דומיא דשמחת מריעות קתני. ורבינו זקיני כתב דלברכה מותר ליכנס לאחר שלשים יום ולא הביא ראיה לדבריו. על כל המתים קורע טפח ועל אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. על כל המתים אינו קורע אלא העליון ועל אביו ועל אמו קורע כולן ואפילו הם עשרה אחד האיש ואחד האשה רבי שמעון בן אלעזר אומר האשה קורעת [את] התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. ועל כל המתים רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל על אביו ועל אמו מבדיל רבי יהודה אומר אף (על) כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה שלו אינו אלא קרע של תפלה, והלכה כרבי יהודה. על כל המתים שולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים. על אביו ועל אמו שולל לאחר שלשים יום ואינה מאחה לעולם. האשה שוללתו לאלתר מפני כבודה. ופירוש של אחוי ושולל ודין קרע של רבו ושל חכם ושל שאר כל אדם פירשתי בתשובה בסימן תתקמ"ח. חכם כיון שהחזיר פניו מאחרי המטה שולל. על כל המתים אם רצה [קורע ביד רצה קורע] בכלי ועל אביו ועל אמו ביד. על כל המתים קורע מבפנים, פירוש בחדר, ועל אביו ועל אמו קורע בחוץ, פירוש לפני כל העם, וכן לנשיא צריך לקרוע מבחוץ על חכם חולץ מימין על אב בית דין משמאל ועל נשיא מכאן ומכאן.
<h2>דף כב:</h2>
תנו רבנן החכם שמת בית מדרשו בטל אב בית דין שמת בתי מדרשות שבעירו כולם בטלין ובני הכנסת. ונכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן היו יושבין בצפון יושבין בדרום בדרום יושבין בצפון וכו'. [כ"ג ע"א] ואין אומרים שמעתא ואגדתא בבית אבל. אמרו עליו על רבי חנניה בן (רבן) גמליאל שהיה אומר שמעתא ואגדתא בבית אבל. וראיתי רבותי שהיו עוסקין בבית אבלם בהילכות אבל כדפרישית טעמא לעיל.
<h2>דף כג.</h2>
ובבית האבל אין קורין הלל כלל ופסוקי דזמרה מתפללין וקורין בלחש ומתפלל בקול נמוך ושוב הולכין לבית הכנסת ואם מצאו ציבור קורין את שמע קורין פסוק שמע ישראל וגו' קורא עמהם, מפני שהוא קבלת מלכות שמים וגם תהלה. וסדר קדושה קורא עמהם.
תנו רבנן כל שלשים יום לנשואין מתה אשתו אסור לו לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר אחרת משום פרנסתן, מעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי את בני אחותך ואף על פי כן לא בא עליה אלא לזמן מרובה מאי לזמן מרובה אמר רב פפא לאחר שלשים יום. תנן בפרק החולץ [מ"א ע"א] [חוץ] מן האלמנה מפני האיבול. ובירושלמי התם [פ"ד הי"א] כמה איבול שלה שלשים יום הדתמר בנשים שלשים יום אבל באנשים שלשה רגלים כשיש לו בנים אבל אם אין לו בנים מיד כשיש לו מי שישמשנו אבל אין לו מי שישמשנו מיד בשאין לו בנים קטנים אבל יש לו בנים קטנים מיד ומייתי עובדא דרבי טרפון ויוסף הכהן כדלעיל. וכמה בנים יהיה לו ויהא אסור לישא אשה לאלתר כדתנן [ס"א ע"ב] לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה. ובתשובות מפורש זה יפה בדברי רבינו [אבא] מרי. ואם היה טיבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן דבר זה כתבתי לעיל. אבל אם אין לו(מר מה) פסידא בדבר לא מצי למיעבד לא סעודת אירוסין ולא סעודת נשואין. ונראה דאפילו טבחו טבוח לא מצי למיעבד סעודת אירוסין שאין הפסד בדבר כולי האי וגם אין מצוה בסעודת אירוסין כולי האי כמו בסעודת נשואין.
תנו רבנן כל שלשים לגיהוץ. והלכה כרבי שמעון בן אלעזר שאמר לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים לבד דרבא נפיק בחימוצתא רומיתא סומקתא חדתי כרבי שמעון בן אלעזר. ובהלכות גדולות כתב ומותר בפונדא [ובפסיקיא] ובאנפליא ובכובע של ראש ומותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום.
וראיתי שכתב רבינו זקיני בספרו לפי שמתפללים עם האבל בימות החול הוה פרהסיא ולא נוהג בשבת והולך לבית הכנסת, ואף על פי שהקהל מלוין אותו לביתו כיון דלא הוי כנחמה דחול לא הוי פרהסיא. ועוד שאמרו [שבת י"ב ע"ב] בקושי התירו לנחם אבילים בשבת לפי שהוא כענין פרהסיא. ומיהו כיון שאין יושבין בארץ אין נראין ביאתם שם כנחמה, והדברים דחוקים. ונראה בעיני שכהלכה עושין, דתנן בפרק שני דמדות [מ"ב] דכל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל חוץ ממי שאירעו דבר שהוא מקיף לשמאל מהלך מקיף לשמאל שאני אבל [השוכן בבית הזה ינחמך] השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך. ואף על גב דהתם לא מפרש שבשבת עושין כן, בפרקי דרבי אליעזר בן הורקנוס [בסוף] פרק י"ז מפורש כן. והכי איתא התם. ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקדוש ברוך הוא וכשבנה שלמה בית המקדש בנה את שני השערים הללו. [אחד של חתנים ואחד של אבילים ושל מנודין והיו ישראל הולכים בשבתות בין שני שערים הללו] ויושבים שם והנכנס בשער החתנים היו יודעין שהוא חתן ואומרים לו מי ששכן שמו בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא אבל ואומרים לו מי ששכן שמו בבית הזה הוא ינחמך, והנכנס בשער אבלים ואין שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והן אומרים לו מי ששיכן שמו בבית הזה יתן בלבבך לשמוע לדברי חבריך ויתן בלבבם שיקרבוך כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ומשחרב בית המקדש התקינו חכמי ישראל שיהו החתנים והאבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום כולם רואין את החתן ושמחין עמו, ורואין את האבל ויושבין עמו לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. והוא אומר ברוך נותן שכר טוב לגומלי חסדים. עד כאן לשון המדרש. ואף על גב דפרהסיא הוא משום מצוה שאני. ומשום פרהסיא אמרינן בקושי התירו לנחם אבלים בשבת. והאי דקאמר שיושבין עמו על הארץ משום שלרוב עם לא סגי בלאו הכי. ומשנה מקומו כדי שירגישו הכל, וכדאמרינן לעיל שנייה יוצא ואינו יושב במקומו, (ונהגו משום) ובשבת נמי שיוצא [אינו] יושב במקומו. ונהגו משום כבוד המת שגם שאר קרוביו משנין את מקומם. וקיימא לן דאין אבילות בשבת. ומה שנהגו לומר מיד אחרי ברכות חתנים משמח חתן עם הכלה מן המדרש הזה יסודו.
<h2>דף כג:</h2>
גרסינן בפרק מי שמתו [י"ז ע"ב] מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית [אחר], אם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו, ואם אין לחבירו בית עושה מחיצה עשרה ואוכל ואם אין לו דבר לעשות מחיצה הופך פניו ואוכל ואינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומתפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה [ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומברך ומזמן ומברכין ומזמנין עליו וחייב בכל המצות האמורות בתורה], רבי שמעון בן גמליאל אומר מתוך שנתחייב באילו נתחייב בכולו, רבי שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא, אמר רבי יוחנן תשמיש המטה איכא בינייהו. ובירושלמי דהתם [פ"ג ה"א] איתא נמי, ומסיים בחול אם בירך אין עונים אחריו אמן ואם אחרים בירכו אין עונה אחריהם אמן, ובשבת אם בירך עונים אחריו אמן ואחרים שבירכו עונה אחריהם אמן. ונראה לי דאין מברכין לא הוא ולא אחרים ברכת אבילים בשבת, ולא יוסיף עצב בה כתיב [משלי י']. ופליאה היא בעיני דמשמע שאונן אסור בתשמיש המטה ובפרק קמא דכתובות [ד' ע"ב] גרסינן אבילות דהכא קולא ופריך מאי קולא אילמא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש התם משום דאכתי לא חל עליה אבילות כלל אי לרבי אליעזר דאמר עד שיצא מפתח ביתו ואי לרבי יהושע דאמר משיסתום הגולל. וניחא לי דהכי פירושו מאי קולא דאבילות הלא אונן הוא בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע, וקולא דאנינות הוא ולא קולא דאבילות. אי נמי יש לומר דלרבי שמעון בן גמליאל חובה עליו דאונן בשבת תשמיש המטה משום מצות עונה ולרבנן רשות, אבל בחול דכולי עלמא רשות ותפוס לשון ראשון. ומסקנא בברכות [י"ח ע"א] רב אשי אמר כל זמן שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי. ירושלמי [שם] רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים. וקיימא לן מתו אף על פי שאינו משמרו או משמרו אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע ומן תפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, ואם היו שנים זה משמר וזה קורא [זה משמר וזה קורא]. והמוליך עצמות ממקום למקום לא ירכב עליהם מפני שהוא נוהג בהם מנהג בזיון, ואם היה מתירא מפני גוים ומפני הליסטים מותר. וכל הרואה את המת ואינו מלוויהו עובר משום לועג לרש. ורבינו זקיני כתב דמה שנוהג האונן לישב [במנחה] בשבת לפני בית הכנסת ואינו נכנס לתוכו אינו מנהג, וכתב שלפני הגזירה לא היה המנהג לעשות כן במגנצא. ואני אומר דיפה נהגו כמו שיכתב כלפי סוף המסכת. דתניא בירושלמי מראין פנים בשבת מפני הכבוד.
<h2>דף כד.</h2>
וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ואי גברא רבא הוא כיון דכל שעתא ושעתא שמעתתיה בפומיה כשעת חימום דמי. וכל העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע על הכל. וכל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים אינה עטיפה עד כמה מחוי רב נחמן עד גובי דדוקני. [פירוש] גומות שבלחי למטה מפיו. אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין לו מנעלים ברגליו אבל אם יש לו מנעלים ברגליו מנעליו מוכיחים עליו. תני[א] אבל כל שבעה קורעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע בשבת קורעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע, ואוקמינא כי תניא דקורע אף על גב שאינו שעת חימום משום כבוד אביו ואמו. (ו)אמר רבא אבל מטייל באונקלי בתוך ביתו, פירוש חלוק שקרע, דדברים שבצינעא נוהג.
וקיימא לן אין אבילות נוהג בשבת, אבל בדברים שבצינעא נוהג כגון תשמיש המטה ושלא ללכת [ב]ביתו בגילוי הראש כגון עובדא דרב יוסף. ובהלכות גדולות כתב לא ליכסי בשבתא רישיה, ומיהו בביתו לא הזכיר. אמר שמואל פח"ז חובה, פריעת הראש, חזרת קרע לאחוריה, זקיפת המטה חובה, נת"ר רשות [נעילת הסנדל, תשמיש המטה, רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות], ורב אמר אף פריעת הראש רשות. ואף על גב דשמואל מיקל וקיימא לן הלכה כדברי המקיל באבל, הני מילי בתנאי, אבל בפלוגתא דאמוראי לא, והילכך קיימא לן כרבי יוחנן דאמר דברים שבצינעא נוהג.
ותינוק יוצא בחיק [כל שלשים] יום, ונקבר באשה אחת ובשני אנשים ואין עומדין עליו בשורה, ואין אומרין עליו תנחומי אבלים וברכת אבלים, בן שלשים יוצא בדליסקמא הניטלת באגפים ולא על כתף [ועומדין עליו בשורה] ומברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. בכלו לו חדשיו מיירי. בן שנים עשר חדש נקבר במטה.
<h2>דף כד:</h2>
והילכתא יום אחד לפני עצרת ועצרת הרי כאן ארבעה עשר יום, דאמר רבי אלעזר מנין לעצרת שאסור בהספד ותענית כל ז' שנאמר [דברים ט"ז] בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג השבועות לחג המצות וכו', וכן קבלתי מאבא מורי שאין נופלין בתחנון כל שבעה לאחר עצרת, ובחגיגה פירשתי לה. וכן שני ימים או שלשה וארבעה וחמשה וששה נחשבים אחד ולא יותר, וכן נמי הדין ביום אחד לפני החג המצות וחג המצות הרי כאן ארבעה עשר ימים, והילכתא יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר יום ומשלים עד שלשים ימים, כיצד שבעה ימים עד יום כפורים ויום כפורים הרי כאן עשרים ושמונה ימים ומשלים עוד שני ימים ומגלח. ובהלכות גדולות כתב ומגלח ערב סוכות, וליתא. ואף על גב דשמונה ימים הוא קודם ליום הכיפורים, וקיימא לן ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים, הא פרישית דנפקא מיניה למאן דאמר גזירות לא בטלו, אי נמי לענין שמועה רחוקה שעל ידי כך היא נעשית רחוקה כדפרישית לעיל. אמר רבינא הילכך יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו שהוא [רגל בפני עצמו] ותשיעי ספק שמיני, הרי כאן עשרים ואחד יום ומשלים שוב תשעה יום שהם סך הכל שלשים יום.
[שמחות פ"ב] המאבד עצמו לדעת שאומר ראו אני עולה לגג [ואפיל עצמי ואמות] ורואין אותו שנפל ומת הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת ואין קורעין ואין חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרים עליו תנחומי אבלים מפני שהוא כבוד לחיים, כללו של דבר כל שהוא כבוד לחיים (אין) רבים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים [אין] רבים מתעסקין בו. אבל אם ראה אותו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על גבי סייפו, הרי הוא בחזקת המאבד עצמו שלא לדעת וכל [המאבד עצמו] שלא לדעת, אין מונעין ממנו כל דבר. הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהם לכל דבר, אחיהם וקרוביהם באים ושואלין בשלום הדיינים ושלום העדים כלומר יפה דנתם ואין בלבנו עליכם. ולא היו מתאבלין עליהן אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא היו מברין עליהן שנאמר [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם, ודכוותיה אמרינן בסנהדרין [מ"ו ע"ב]. כל הפורשין מן הציבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ובאים ואוכלים ושותים ושמחים מפני שאבדו שונאיו של מקום ועליהם הכתוב אומר [תהלים קל"ט] משנאי[ך] ה' אשנא. הרוגי מלכות אין מונעין מהן כל דבר ומאימתי מתחילין [למנות] להן משנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. וכיוצא בו מי שנפל לים ומי שטבע בנהר ומי שאכלתו חיה אין מונעים ממנו כל דבר ומאימתי מתחילין למנות לו משנתיאשו לבקש מצאוהו איברים איברים אין מונים לו עד שימצאו ראשו ורובו רבי יהודה אומר השדרה והגלגולת הם רובו. וכן הוא נמי בירושלמי [ה"ה]. מי שהיה בעלה צלוב עמה בעיר אשתו צלובה עמו בעיר אביו ואמו צלובין עמו בעיר הרי זה לא ישרה באותה עיר אלא אם כן היא גדולה כאנטוכיא ולא ישרה בצד זה אלא ישרה בצד אחר עד מתי אסור עד שיכלה הבשר כלה הבשר אין צורה ניכרת בעצמות. ארון שפנוהו אסור בהנאה ואם היה של אבן ושל חרס [ישבר] ושל עץ ישרף, המוציא נסרים בבית הקברות לא יזיזם ממקומן. ואין קוברין שני מתים זה מצד זה ולא המת בצד עצמות ולא עצמות בצד המת. אמר רבי יהודה כל הישן עמו בחייו נקבר עמו במותו. ונהגו לרחוץ את ידיהם אחרי קבורת המת. ורבינו זקיני כתב מפני שמיתות צדיקים מכפרות כעגלה ערופה וכתיב [דברים כ"א] ירחצו ידיהם וגו'. וגרסינן בירושלמי דברכות [פ"ב ה"ז] מקום שמרחיצין אחר המטה מרחיצין. וליתא דארחיצת חמין דמתניתין קאי דקתני רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו וגרסינן עלה תנא אבל אסור ברחיצה כל שבעה כרבי נתן וכו' עד מקום שנהגו להרחיץ אחר המטה מרחיצין ובדרום מרחיצין אמר רבי יוסי בי רבי אבון מי שהוא מתיר את הרחיצה עושה אותה באכילה ושתיה הדא דתימר ברחיצה שהוא לתענוג אבל ברחיצה שאינה לתענוג מותר, וכן הוא במועד קטן בירושלמי [פ"ג ה"ה]. ונהגו לתלוש עשבים ולזורקן אחריהן להפריד בינם ובין המות [על שם] [תהלים ע"ב] ויציצו מעיר כעשב הארץ, זכרון לתחיית המתים.
ראיתי בהלכות גדולות שכתב אם נפטרו אביו [או] ואמו וקברו בחולו של מועד חייב לקרוע דכיון דבשבת היא בכלל כל המקלקלין פטורין, שהוא פטור אבל אסור, בחולו של מועד מותר לכתחלה. ותו כתב מי שבאה לו שמועה קרובה בחולו של מועד אסור לקרוע ונוהג אבילות אחר הרגל וקורע, וליתא דבפרק האורג [ק"ה ע"ב] משמע דבמת דידיה בשבת חייב מדאורייתא דהוי כמו מתקן, וקשיא דחמתו אחמתו הא הוא מוקי כתנאי, אבל לא קשיא דמתו אמתו, ואם כן בחולו של מועד אסור. ורש"י פירש במתו נמי הוי מצי לאוקמי כתנאי אלא שמהדר לאוקמי בחד תנא, דהוי כמתקן.
ובמועד אין מברין אפילו סעודה הראשונה, ותו בטלה הבראה אחר המועד אף על פי [שמתאבלין], שאין כאן סעודה ראשונה, אבל הרוצה יעשה ואין כאן מצוה, וכן מצאתי. ולא נהירא לי, דלעיל [י"ט ע"ב] [בהלכה] דהקובר את מתו אמרינן היכא דקברו ברגל דאין רבים מתעסקין בו אחר הרגל שכבר נתעסקו בו ברגל ופירש רש"י שנתעסקו בו ברגל בתנחומים. ונראה לי דהוא הדין לשמחו באכילה ושתיה. וגרסינן עלה דהך ברייתא בירושלמי [ה"ה] מהו להראות פנים רבי יעקב בר אידי בשם רבי חנינא והלא אמרו אין אבילות בשבת ומפני מה אמרו להראות פנים מפני הכבוד, והכי נמי מפני הכבוד. ותו גרסינן בירושלמי בההוא פירקא [ה"ו] תני אין מראין פנים לא בראש השנה ולא ביום כיפורים, ומפרש התם מפני התפלה, ומסיים התם אבל יום הכיפורים שחל להיות בשבת מראין לו פנים. ונראה בעיני שאף על פי שיש בם אריכות תפלה מראין לו פנים שלא לחלק בין שבת זה לשאר שבתות. וזה סועד נמי למה שנוהגין לישב עם האבל לפני בית הכנסת באבילות ובאנינות מפני הכבוד ותו גרסינן התם [ה"ז] אין מברין אלא קרוביו של מת ובלבד קרובים הראויין להתאבל כהדא רבי אבון דמך במועד ולא גמל ליה רבי מנא חסדא אמרין [ציפוראיי עד מות שנא] בתר מועדא עביד ליה יקרא (ומסקנא) אמר קמיהון חכם שמת הכל קרוביו מאן קריביה מאן דהוי גביה ואנא לא הוינא גביה. משמע על כל פנים שמותר לברותו במועד.
<h2>דף כה.</h2>
גרסינן בפרק האורג [ק"ה ע"ב] הקורע בחמתו ובאבלו על מתו אף על פי שמחלל את השבת יצא ידי קריעה. חכם אל ישנוהו ממטה למטה שכבודו במטה ראשונה, וכבוד קריעה [ל]חכם בהספידא למי שלא היו שם בשעת מותו.
והארון העובר ממקום למקום ושלדו של מת קיימת עומדין עליו בשורה ואומרין עליו [ברכת אבלים ו]תנחומי אבלים.
<h2>דף כו.</h2>
אילו קרעין שאין מתאחין הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה ועל נשיא ועל אב בית דין ועל ספר תורה שנשרף ועל שמועות הרעות ועל ברכות השם וכו' וכולהו יליף מקרא.
<h2>דף כו:</h2>
מצאתי בהלכות גדולות ובכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהן הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
תחילת קריעה טפח ותוספת כל שהו והכי הילכתא. אם נתמלא קריעה או שהוסיף והגיע למטה מטיבורו הרבה הופך החלוק השולים למעלה ויהיה הקרע הפתוח למטה שקורין באשכנז שליץ, כדתניא רשאי להפכו למטה ולאחותו, דהילכתא כתנא קמא. ירושלמי פרק קמא דשבת [ה"ב] ישב לגלח את ראשו ואומרים לו מת אביו הרי זה משלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח.
אמרו לו מת אביו וקרע מת בנו והוסיף תחתון מתאחה עליון אינו מתאחה. והקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הלקט מתוך הסולמות לא יצא מתוך האיחוי יצא, ובאיחוי אלכסנדרי. מת אביו מת אמו מת אחיו מת אחותו קורע קרע אחד לכולן רבי יהודה בן בתירה אומר על כולן קרע אחד ועל אביו ואמו קרע אחד, אמר שמואל הלכה [כרבי יהודה בן בתירה ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל הלכה] כדברי המקיל באבל אבילות לחוד וקריעה לחוד. ואם נתמלא קריעה במקום אחד מרחיק שלש אצבעות וקורע. והקורע מלמטה [ו]מן הצדדין לא יצא. האומר לחבירו השאילני חלוקך ואילך ואבקר בו את אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעו ומאחו ומחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי הקרע ואם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו. והיוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את החיים ואת המתים. אמרו לו מת אביו וקרע ונמצא שהוא בנו או איפכא אם בתוך כדי דיבור נמצא יצא ידי קריעה ואם לאו לא יצא וכן אם נתעלף וקרע ומת בתוך כדי דיבור יצא. תנו רבנן חולה שמת לו מת אין מודיעין אותו שמא תטרוף דעתו עליו ואין מקרעין ומשתיקין את הנשים מ(ל)פניו. ואין לברר מיכן שאם הוא בריא שתהא מצוה להודיעו דדילמא רשות בידו להודיעו. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש. וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. ונראה לי דהני מילי בפניה כדאמרינן לעיל [כ' ע"ב] באפה נהוג אבילות. תנא באבל רבתי [אבל] לא יניח תינוק בחיקו שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות.
גרסינן בפרק (מי שהחשיך) [שואל, קנ"א ע"ב] תנו רבנן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אין קושרין את לחייו וכו' עד שעה שימות ואין מעמצין את עיניו והנוגע בו הרי זה שופך דמים, והכי תניא באבל רבתי [פ"א] אין קורעין ואין חולצין ולא מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון עד שעה שימות ואין משמעין קול ואין משננין עליו את מעשיו רבי יהודה אומר אם היה [כשר] משננין את מעשיו, ואין שואלין שלום זה לזה בתוך העיר במה דברים אמורים בכרך קטן אבל בעיר גדולה מותר.
תנו רבנן ההולך לבית האבל אם היה לבו גס בו יבריהו על מטות כפויות ואם לאו יבריהו על מטות זקופות. [כ"ז ע"א] וכשהוא כופה [לא] על מטתו לבד הוא כופה, אלא כל המטות שיש לו בבית לבד ממטה המיוחדת לכלים. ישן על גבי המטה וישן על גבי כסא ואפילו על הקרקע לא יצא אלא כופה הרגלים של המטה למעלה. [מאימתי כופין את המטות] משיסתם הגולל. ובערב שבת [זוקף את מטתו ובמוצאי שבת] חוזר וכופה אף על פי שאין לו אלא יום אחד.
<h2>דף כז.</h2>
[וקיימא לן לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל המטות שיש לו בבית וכפית המטה דרבנן]. ואנו שאנו דרים בין הגוים ושפחות (ו)גויות בבית וגם נכנסים לביתינו תדיר לא מחייבין בכפיית המטה [כי יש לחוש שמא יאמרו] כי יש ניחוש וכישוף בדבר. וגרסינן בירושלמי [פרק אילו מגלחין] הלכה הקובר את מתו [ה"ה], [תני] הדר בפונדק פירוש מקום שישראלים וגוים דרים בו אין מחייבין אותו לכפות דלא יהון אמרין חרש הוא, פירוש חרש מכשף (וכפיית המטה דרבנן) ודכוותיה אמרינן בפרק קמא דפסחים [ח' ע"ב] חור שבינו לבין ארמאי בודק עד שידו מגעת פלימא אמר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה ואסיקנא סכנת כשפים, ושלוחי מצוה נזקין היכא דשכיח היזיקא.
גרסינן בירושלמי בפרק בתרא דמכילתין, ובפרק מי שמתו תנא בית האבל פריס מנחם גדול דבהון דכתיב [איכה א'] פרשה ציון בידיה אין מנחם לה משום דאין מנחם פרשה בידיה הא יש מנחם פריס, ובשבת פריס הוא אף על פי שיש מנחם דכתיב [משלי ז'] ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב בה. ומסיים בפרק מי שמתו כד דמך רבי חייא בר אבא קביל רבי זעירא אבלוי עילויה ואכל טלופחין כמה דהוא מנהגא, פירוש תלמידו היה ונתאבל עליו מפני כבודו, כד דמיך רבי זעירא פקיד לא תקבלון עלי אבלא יומא דין ולמחר מר רבי יצחק ורבי חייא אבוי מטו יתהון אונס עלו לגביה רבי מנא ורבי יודן והוי חמרא טב ואישתין סגין וגחכין, למחר אינון בעיין למיעל לגביה אמר להון רבנן [כך] עביד בר נש לחבריה לא הוינן חסרין אתמול אלא מיקם ומרקד. ובבראשית רבה פרשת תולדות [פס"ג] נמי משמע שהיו מאכילין לאבל עדשים שהוא עגול סימן גלגל הוא שנוהג בעולם, והשתא נהיג בעוגה ובצים בסעודה ראשונה. וראוי הדבר להזהר משכרות כדפרישית. ותו דגרסינן בפרק קמא דכתובות [ח' ע"ב] עשרה [כוסות] תקנו בבית האבל וכו' עד התחילו היו שותין ומשתכרין החזירו הדבר ליושנו. וכן נראה לי שאין לאכול עמו רוב עם [עד] שיתחלקו לשני מקומות דגרסינן בירושלמי פרק בתרא דמכילתין הלכה ואילו מכבסין [ה"ב] ולא מברין אלא קרוביו של מת הוות מגורותיה זעירא וקריבוי בעו למיעל לגביה מהו דיעלון ויתבין פלגא מן לגיו ופלגא מן לבר אמר(ין) לון יעלון פלגא יומא דין ופלגא למחר. וקצת כתיב בו טעות סופר.
ומברין את האבל [בעל כרחו] כדאמרינן נמי מי איכא מידי [וכו' מידי דהוה אאכילה ושתיה] דעד האידנא לא מכלינן ליה ולא משקינן ליה והשתא משקינן ומיכלינן ליה. ושמעתי מדודתי אשת רבינו שב"ט שהעידה על בעלה שבתענית שלפני ראש השנה לא הניח לאבל להתענות ביום קבורה. ונראה לי דכיון דאין חובה התעניות הללו מיכילנן ומשקינן ליה כי היכי דליפכח פחדיה.
ומדיחין כוס ומכבדין ומרביצין [בבית] האבל אבל אין מניחין את המוגמר.
בהלכות גדולות כתב איתתא דמית גברה אסור לאינש אחרינא לשדורא לה כסא דברכות אבילות אבל אי אית תמן אחוה או בנה או אביה שרי.
תניא באבל רבתי [פ"ח ה"א] פוקדין על המתים עד [שלשה ימים] ואין בו משום דרכי האמורי. ומעשה באחד שפקדוהו וחי עשרים וחמשה שנים והוליד חמשה בנים ואחר כך מת. והיה הניהוג שפותחין הקבר של מת ביום השלישי. אין מוציאין שני מתים כאחד אלא אם כן קלוסין וכיבודן שוה. ומכאן שאם הוציאו שנים ביחד והאחד ראוי להספד שאין מספידין על האחד לבדו. ואין עושין שני הספדים בעיר אחת, וכן אין מקלסין שתי כלות בעיר אחת אלא אם כן יש בה כדי לזו וכדי לזו. אמר רבי שמעון אף על פי כן אסור משום איבה. מעבירין את המת מלפני הכלה, והכי נמי אמרינן בפרק שני דכתובות [י"ז ע"א]. ומכאן נהגו כשיש חתן ואבל בשבת אחת בבית הכנסת שיצאו החתן ושושבניו תחלה והולך לביתו ושוב יוצא האבל והמלוים אותו. ומכאן נהגו נמי כשאדם קרוב של מת או של החתן או של הכלה שדוחין קורבת המת מפני החי, ונכנס לבית השמחה, ומיהו אינו איסור אפילו בלא שמחת נשואין אלא ניהוג.
<h2>דף כז:</h2>
ובפרק נגמר הדין [מ"ח ע"א] היו אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להציל אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בשלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין, ודוקא במטה הנקברת עמו משום דמיחלפא בתכריכי המת. תניא באבל רבתי [פ"ח] כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים ויש שמצילין ויש (שאומר) שאין מצילין (וכו' עד) הגיע לארון (ו)אין מצילין [אם עד ש]לא הגיע לארון מצילין.
אמר רב פפא האידנא נהוג עלמא אפילו בצררא בר זוזא. ואמר רבי יוחנן שאין [רשאין] לישב בפני הנשיא אם לא יאמר להם שבו חוץ מאבל וחולה.
וקיימא לן אין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן חנוכה ופורים, והני מילי בפניו, ויום שמועה כבפניו דמי. בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים וכל שכן בחולו של מועד אין מספידין. ועל צדוק הדין וקדיש נחלקו [רבוותא] בוורמיישא קראום [בעת] הליכה ובמגנצא לא נהגו כן לאומרם כי אם על חכם גדול. וכן השיב ר' משולם ב"ר משה שאין לאומרם כלל ששנינו אין מניחין את המטה ברחוב בחולו של מועד שלא להרגיל את ההספד, ומכיון שאין צדוק הדין אין קדיש כי אין קדיש כי אם לאחר קריאת התורה וקריאת פסוקים. וראוי היה לומר בשעת יציאת נשמה אלא שממתינ[ין] לאסיפת עם בבית הקברות.
ורבינו שלמה פסק שאף בחולו של מועד מותר לומר צדוק הדין, ובחילוף ניהוגין שבין בני ארץ ישראל לבני בבל כתיב לדברי שניהם לאיסור אף בצידוק הדין בחולו של מועד. ובניסן כל החודש מצדיקין דרך הלוכו וכן בסיון עד תום אסרו חג ומספידין אחר כך, כך מצאתי. וליתא, דאמר רבי אושיעיא [כ"ד ע"ב] מנין שאסור בהספד ותענית כל שבעה כדפרישית לעיל. ומערב יום כיפורים עד ראש חדש מרחשוון מצדיקין דרך הליכה ושוב אומר קדיש אחר הקבורה. ונהגו שבערב פסח אין מצדיקין מפני שהיו קורין הלל על שחיטת הפסח וכן ביום טבוח שהוא אסרו חג דעצרת. ומורי אבי היה מונע כל שבעה ימים שעצרת יש לו תשלומין כל שבעה, ודרך הליכה לא היה מונע לאמרו.
אמר רבי יוחנן הכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה.
ואסקינן בפרק נגמר הדין [מ"ו ע"ב] דהספידא יקרא דשכבי הוא ואי אמר לא תספדוה להאי גברא לא מספדינן ליה. ותניא באבל רבתי [פ"א] המחותך והמסורס והנפלים ובן שמנה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עמהם בכל דבר. [המאבדין עצמן מדעת אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליהן אבל עומדים עליהן בשורה ואומרין עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים מפני שהוא כבוד לחיים]. אמר רב יהודה אמר רב אבל אסור לאכול סעודה ראשונה [משלו] מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מיחלפי סעודתייהו להדדי.
גרסינן בפרק שואל [קנ"ב ע"א] אמר רב יהודה מת שאין לו מנחמים באים עשרה ויושבין במקומו, פירוש שאין שם אבל.
מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, ואי איכא חברותא שרי, כגון שאין רגילין לסייע מבוי זה למבוי אחר שרי. גרסינן בפרק שני דכתובות [י"ז ע"א] תנו רבנן מבטלין תלמוד תורה להוצאות המת ולהכנסת כלה. ומיהו כל שעה שמוטל ואין מוציאין אותו מותרין ללמוד גדולים עם קטנים, וכן פירש רבינו אליקים ב"ר יוסף זקיני שלמדתי עמו, והבטלנין לא נהגו כן. וכפירוש זה עיקר דאפילו גבי חכם שמת תניא [כ"ב ע"ב] דבית מדרשו בטל ולא שאר בתי מדרשות שבעיר (והכי בטל ולא שאר בתי מדרשות שבעיר), והיכא אמרינן דמבטל[ין] בשאין לו כל צורכו, אבל יש לו כל צורכו אין מבטלין, והני מילי למאן דקרי ותני אבל לשאר כי איכא מאן דעסיק ביה [אין] מבטלין, ולמת מצוה כולי עלמא חייבין ביה דאמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה. [כך כתב] בהלכות גדולות. ולא נהירא לי, דבפרק קמא דמגילה [ג' ע"ב] משמע דבהך ברייתא דמבטלין תלמוד תורה וכו' במת מצוה מיירי. והא דאמרינן כל בני העיר בטילין, כשאין לו כל צרכו, ואפילו הכי אי איכא חברותא לא.
וגרסינן בגמרא דידן אל תבכו למת [ואל תנודו לו אל תבכו למת] יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה לבכי ושבעה להספד שלשים לגיהוץ ותספורת מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אין אתם מרחמין עליו יותר ממני [ובעלמא] אמרינן [שבת ק"ה ע"ב] אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין אחד מן החבורה שמת ידאגו כל החבורה. ואמרינן הכא בירושלמי [ה"ז] כל אותה שעה הדין מתוח כנגד המשפחה [למה הדבר] דומה לסיטי של אבנים נתרועע אחד מהם נתרועעו כולם אמר רבי אלעזר אם נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאת כל אותה משפחה. ולעתיד לבוא ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
<h2>דף כח:</h2>
בפרק המוכר פירות [ק' ע"ב] גרסינן אין פוחתין משבעה מעמדות ומשבעה מושבות כנגד שבעה הבלים שאמר קהלת דכתיב [קהלת א'] הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. ואין עושין [אלא] בקרובים ביום ראשון ובבית הקברות ובמקום שנהגו.
